{ג}ושב ה’ אלהיך את שבותך. היה לו לכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י »ל שגדול יום קבוץ גליות, ובקושי, כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל (ישעיה כז, יב.), ואף בגליות שאר האומות מצינו כן, ושבתי את שבות מצרים (יחזקאל כט, יד.):
מסילת ישרים יט : והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשיה, נבאר עתה התלויה בכונה… כי עד שהאדם מתכוין לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאוה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו…
ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו זכור לטוב אמרו (רבה פרשה ד): כל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות, זוכה לרוח הקודש בדבריו וכו’, נמצאת למד שזאת היא הכוונה המעולה שהיא רחוקה לגמרי מכל הנאת עצמו, ואינה אלא לכבודו של מקום ולקידוש שמו יתברך המתקדש בבריותיו בשעה שעושים רצונו, ועל זה אמרו (זהר משפטים קיד, ב) איזהו חסיד? המתחסד עם קונו.
והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך, ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התדב »א שהבאנו למעלה, ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים וכו’, ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי. …
ואינם מתכוונים לכונה השלמה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתד »א שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל.
עולת ראיה א רטו : לד’ הישועה על עמך ברכתך סלה. הישועה הכללית של כל ההויה כולה, ישועת ד’ היא, כלומר, שהמדות האלהיות יצאו אל הפעל במציאות כולה בכל מילואן וטובן, שאז יתוקן כל העולם כולו, ושלום העולמים יאיר בכל מרחבי היקום. הכח האנושי, המוכשר להיות הפועל לברכת עולמים זאת, ברכת ד’ הנצחית, זהו אותו כח של חיי הנצח, חיי הקדש, האצור בעם ד’ בכנסת ישראל, לכל סגולותיה הפנימיות. על כן אלה שני הדברים, שהם יסוד האשר הכללי, ישועת ד’, אותה הישועה, המתיחסת לשם ד’ ומתקשרת בענינו העצמי , וברכת ד’ השורה על ישראל, בתור עם ד’ לנצח, הם מקושרים יחד בקשר אמיץ. לד’ הישועה, על
