…וזה כי אין ספק, כי הגלות הוא שינוי ויציאה מן הסדר.
שהשם יתברך סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקומם הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שינוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקומם הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי… מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם.
וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חילוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד? ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים להיות מתקבצים….
ועוד כי לפי סדר המציאות, אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתבך ברא כל אומה ואומה לעצמה… ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שינוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר.
ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה.
ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם, בבראשית רבה בפרשת לך לך:
« ויאמר ה’ אל אברם, ידוע תדע » (בראשית טו יג ) ידוע – שאני מפזרן, תדע – שאני מקבצן. ידוע – שאני ממשכנם, תדע – שאני פורקן. ידוע – שאני משעבדם, תדע – שאני גואלם », עד כאן.
הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר « ידוע שאני משעבדם, תדע שאני גואלם », שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק? רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות « ידוע תדע » נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון « ידוע », והגאולה בלשון « תדע », שהיא לשון עתיד. ורצה לומר: מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו « ידוע – שאני מפזרן, תדע – שאני מכנסן ». כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל – שהם עם אחד – מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד, הם יחד גם כן.
וכן « ידוע – שאני ממשכנם », ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת, יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך « ידוע – שאני ממשכנם, תדע – שאני פורקן, להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך מסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יו(י)צא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות, דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם – זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים.
וכן מה שאמר « ידוע – שאני משעבדם, תדע – שאני גואלם », כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה ב[ת](ני) חורין, כמו שהארכנו על זה בחיבור גבורות ה’ (פרק לה) אצל « החדש הזה לכם ראשון וגו' », עיין שם. הנה התבאר באלו שלשה דברים, שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה.
וכל זה תבין, כי לשון « גלה » ו« גאל » אותיות שניהם שוות, רק שבלשון « גאל » נרמז בו, שהוא יתברך גאל אותם מכל ד’ רוחות עולם, ומאחד את הפיזור שלהם. וכל אחדות בעולם הוא באמצע, שהקצוות הם מחולקים, והאמצע אחד. ולכך האלף, שהוא האחדות והקבוץ מן הפיזור, הוא באמצע התיבה. אבל « גלה » הוא בהא, שהוא פיזור, והפיזור הוא בד’ רוחות בכל הקצוות, וגם באמצע. שהדבר שהוא מפוזר – הוא מפוזר בכל השטח, שהוא כולל ארבע רוחות וגם באמצע. אף שהאמצעי אינו פיזור, דבר זה מה שיש בהם האמצעי בא להורות כי נשאר בישראל כח אחדות וקבוץ, כמו שיתבאר. ולומר לך, כי הגלות בעצמו הוא סבה לגאולה לקבץ הפיזור ולהיות ישראל אחד. לכך אותיות « גלה » הם אותיות « גאל », רק שנעשה הפיזור לאחדות, שהוא נרמז באל »ף של « גאל ». ובמה שיש ה »א במלת « גלה », אשר הה »א מורה על שישראל הם פזורים בכל ד’ קצוות ובאמצע, בשביל זה נשאר בהם אחדות אף בגלותן, שהרי האחד שהוא באמצע בתוך הארבע, הוא מאחד ומקשר פיזור הארבע אליו. כי לעולם האמצעי מאחד ומקשר הכל. ודבר זה מורה, כי עדיין יש כח אחדות בישראל בגלותן, ולא נחלקו לגמרי, ובשביל כח אחדות זה שנשאר אצלם יתאחדו עוד. שאם כבר חס ושלום לא נשאר בהם כח אחדות, כבר נתחלקו, ולא היה להם כח להיות חוזרים להתאחד. אבל עתה יתאחדו מכח אחדות שהוא נשאר אצל ישראל…
